 |
| למבורגיני הזמינו אותנו לבחון את
הגאיירדו. היה קצת קשה לשכנע אותנו – אבל בסוף הסכמנו. הסיפור המלא (והמרגש)
לפניכם |
| כתב: שחר הזלקורן |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
| באמת. נו, לים?! הירדן שבין הקטנה בביצה לכם שטוב עסוקים?
שאתם תגידו תעשו?! מה – לחזור? תוכלו ולא מפה עפים אתם וקצת שעות ארבע בעוד אבל
הדעת מעץ טעמו המלאכים, עם שחקו ?היכנסו, לכם: ויאמרו עדן גן שערי אל אתכם יובילו
ביד, ייקחו החיים, באמצע פתאום, ואם> |
| וסנט`אגתה בולונוז, עיירת הבית של למבורגיני, היא המקום
הקרוב ביותר לגן עדן שזכיתי לשרך בו את רגליי. אמנם נשים עבות בשר בשמלות מאובקות
הן לא בדיוק ה`מלאכים` שציפיתי לראות, אבל `אוטומובילי למבורגיני` הוא משכן ראוי
לאלוהים. אתם חושבים שאני מגזים? המתינו עם פסק הדין עד שתשמעו את ה- V10 של
הגאיירדו. "אמא`לה, יש מישהו מתחת למכסה המנוע של המכונית הזו – והוא נשמע כועס".
|
| ואיזה כעס מפואר זה. אין מדובר ב`צליל מנוע` – הגאיירדו
מפיקה משהו חי. נושם ונושף, רוטן וזועף. הדרך הטובה ביותר לדמיין את היללות של
המנוע הזה היא לתחוב את הראש ללוע של אריה (רעב) – ולחכות שהוא יתעצבן. גם לו
נראתה הגאיירדו כמו מיניבוס ותא הנוסעים שלה היה עשוי קרטון – אני הייתי חושב שהיא
שווה כל אגורה. רק בגלל המנוע.
|
| איפוק
|
| ואתם בוודאי חושבים שדוושת המצערת הייתה כל הזמן `ברצפה`.
אבל היא לא. כמו שיילמדו אתכם בכל סדנת סקס טנטרי, איפוק הוא המפתח לעונג הגדול.
ואלוהים, כמה שזה נכון. הילוך שני, 2,000 סל"ד, הגאיירדו ואני חוצים באיטיות כפר
איטלקי מהביל. כף רגל ימין מעקצצת - 500 כוחות סוס מחכים שאכנע לפיתוי. אבל אני
מחכה. עוד שנייה. ועוד שנייה. השלט המבשר על היציאה מהכפר חולף מימין – ואני מחכה.
אני מלטף את ידית ההילוכים, מביט במראה האחורית – מחפש מישהו לשחק איתו ב`עכשיו
אני כאן, עוד שנייה אני באזור חיוג אחר`. החיוך שעל פניי בלתי נשלט, בלתי נגמר.
ואז אני סוחט את הדוושה הימנית. המנוע משנה את הצליל כל 1,000 סל"ד – כל הדרך עד
הקו האדום ב- 8,200; שירת מלאכים? רק אם הם הולכים על ארבע, אוכלים המון סטרואידים
ונהנים מהפחדת ילדים.
|
| ואז אני נזכר שמהירות המנוע אינה מנותקת ממהירות הנסיעה. אם
תגיעו עם הראשון עד מנתק ההצתה, מחט מד המהירות תלטף את ה- 100 קמ"ש; המהירות
המותרת בכבישים שאני והגאיירדו מרחפים בהם נעה בין 50 ל- 80 קמ"ש. בשביל מה,
לעזאזל, יש עוד חמישה הילוכים? כדי לגרות אותי? לתסכל?
|
| ואולי בכלל ההילוכים הגבוהים אינם מעניינים. אז היא מגיעה
ל- 309 קמ"ש בשישי, אז מה?! מה שחשוב הוא ההתנהגות. התחושות.
הדם-בעיניים-והסכין-בין-השיניים בסיבובים. ולגאיירדו יש מרכז כובד נמוך להפליא,
הנעה כפולה, שלדת צינורות מאלומיניום, עצמות עצה כפולות בכל הפינות, דיפרנציאל
אחורי מוגבל החלקה (הקדמי מוגבל על ידי מערכת ה- ABD) – וחישוקי 19 אינץ` עם
צמיגים במידות מופרכות (235/35 מלפנים, 295/30 מאחור). מה כל זה אומר בשפת בני
אדם? שהנהג הממוצע ירטיב את מכנסיו הרבה לפני שהגאיירדו תרים ידיים.
|
| מורנו קונטי
|
| ולא צריך להיות שליח האלוהים עלי-אספלט כדי להתחבר אל
היכולת הזו. תשכחו מכל הסיפורים על מכוניות-על מפחידות, שמנסות להפוך כיוון ביציאה
מכל פנייה. הגאיירדו קלה לשליטה, צייתנית ו… מהירה (מופתעים?). הכבישים המתפתלים
מעל סנט`אגתה הם לא המקום האידיאלי לוודא את נתון המהירות המרבית, ואני מסתפק
בבדיקת יכולתי לגרום לצמיגים ליילל. להפתעתי, הם נותנים את קולם בשירה – ואפילו
מוקדם למדי. אבל אני חושב שהם עושים את זה רק כדי להחמיא לאגו (המפותח) של הנהג,
ולא משום שהם מתקרבים למגבלות האחיזה. הדרך היחידה להגיע למגבלות של הגאיירדו
בכביש ציבורי היא לפתוח את המצערת עד הסוף ולעצום עיניים.
|
| ואני משוכנע שמורנו קונטי, נהג המבחן של למבורגיני ששימש לי
מורה דרך, לא היה מעריך `מוד` נהיגה טלפתי. סגנון הנהיגה היעיל ביותר בכבישים
המתפתלים של מסלול המבחן הוא `מוד` מסלול: עבודת הגה ודוושות מדויקת, בלימות
מאוחרות וקווים נקיים. פניות של שני רודפות ישורות קצרצרות של שלישי, הבלמים
ממאנים להתעייף – והמגבלות היחידות שמעיקות על התקדמותה של הגאיירדו הן אזהרותיו
של מורנו ("דיס איז טו פאסט! דיס איז פאבליק רואד!") ומידת האומץ שאני מסוגל לגלות
לנוכח תנועה נגדית ערה של משאיות. ואחרי שההתרגשות שוככת והדופק חוזר למקצבו
הנורמלי, אני מפנה את חרטומה של הגאיירדו אל סנט`אגתה. זהו.
|
| נגמר. מורנו מצביע על השעון ומודיע לי שהביקור בגן עדן תם.
למרות שידעתי שזמני קצוב, האכזבה אינה קלה. אני צריך שבוע, חודש, חיים שלמים עם
המכונית הזו – וארבע שעות (וקצת) אינן מספיקות לי ואינן מספקות אותי.
|
| איחולים לבביים
|
| ואני יודע – יש דברים שעדיין לא התעמקתי בהם. כמו תא
הנוסעים, למשל. כבר שמעתי ביקורת על כך שלמבורגיני נטלה חלקים ממחסן החלפים של
חברת האם, אודי, ונטעה אותם בליבה של הגאיירדו. כל מה שיש לי לומר על כך הוא: "אז
מה?!"; אז בקרת האקלים נראית כמו זו של האודי A3 - אז מה?! האם משום שללימור לבנת
ולאנג`לינה ג`ולי יש עיניים בצבע דומה, מישהו מבלבל ביניהן וחושב ששרת החינוך של
ישראל דומה לכוכבת הקולנוע האמריקנית?
|
| בחייכם. כמובן שלא הכל מושלם בגאיירדו: תנוחת הנהיגה סובלת
ממדרס רגל שמאל גבוה מדי; הגחון הנמוך (מאוד) מכריח את הנהג להאט לקצב זחילה
בנסיעה על כבישים משובשים; יש רבים שיחשבו שנוחות הנסיעה נוקשה מדי (אבל אני אחלוק
על דעתם – אמנם היא נוקשה, אבל לא יותר מדי); והשימושיות של המכונית משעשעת למדי
(תא המטען מסוגל להכיל שני ראשי חסה ושלוש שיני שום).
|
| וזו תהיה טעות להיכנס כעת ל`חשבונאות` פשוטה – אל תנסו
להבין את המכונית דרך חלקיה השונים. הגאיירדו אינה מוצר צריכה כמו בלנדר או כמו
מכונית מן השורה. את פגמיה יש לראות מול החוויה הכוללת שהיא מציעה – ואז הם
מחווירים ונעלמים. המחיר, 144 אלף אירו (באיטליה), אינו רלוונטי לסיכום נסיעת
המבחן – איך בוחנים את נוסחת העלות/תועלת של מכונית כזו? על פי איכות הפלסטיק של
תא הכפפות או על פי מספר הליטרים של אדרנלין המופרשים לדם?
|
| ואיך בכלל אפשר לסכם את המבחן החד-פעמי הזה? בוודאי לא עם
סיכום סטנדרטי: "הגאיירדו היא מכונית מצוינת עם יכולת דינמית משובחת
בלה-בלה-בלה…". אולי הדרך הטובה והנכונה ביותר לסכם היא לאחל לכל ראש-בנזין שיחווה
– ולו לכמה שעות – מכונית שכזו; ביקור קצר בגן עדן הוא חוויה שאיש לא ירצה להחמיץ.
|
| www.motocar.com
החדשה לקוחה מאתר מוטוקאר |